חינוך 2030 (2) : חינוך להשתלבות מקצועית בעידן הטכנולוגי והדיגיטלי
ב 2015 נחנך בחיפה מרכז חינוך טכנולוגי עירוני של רשת "עתיד". במרכז הושקעו 27 מיליון שקלים, והוא כולל סדנאות, מעבדות משוכללות, מסלולי רובוטיקה, עם מיטב הציוד והמערכות הטכנולוגיות. 1526 מתלמידי בתי הספר התיכוניים של חיפה, מגיעים ליום התנסות טכנולוגית אחד בשבוע, כחלק מהמגמות בהן הם לומדים. התחומים הנלמדים במרכז הם תיב"ם (תכנון וייצור בעזרת מחשב) שהוא תחום בסיסי למקצוע החרטות והרתכות, מכטרוניקה, רובוטיקה, ועוד.
המרכז בחיפה הוא אחד מניסיונות מעטים בישראל, לגשר על הפער העצום שנוצר בין מערכת החינוך לבין התהליך המתהווה מול עינינו של החיים והתעסוקה של מקצועות העתיד. על פי הכלכלן הראשי של משרד הכלכלה, ב 2013 חסרו 4138 עובדים בפסי הייצור הטכנולוגיים של מפעלים בישראל, עם משכורות התחלתיות של כ 10000 ש"ח בחודש, בתנאי מפעל מודרני (העוגן פלאסט, חברת RH, סיסקו, ועוד). כך גם במקצועות מכניסים כגון מפעילי ציוד כבד (יובל אזולאי, גלובס, 2013).
החינוך המקצועי בישראל, ידע מספר שלבים, ולאורך שנותיה של המדינה כשל להיות חלק אפקטיבי ואיכותי ממערכת החינוך. יש לכך מספר סיבות, ונסיבות משתנות בין שנות ה 50, ה 60, ה 70 של המאה הקודמת, ואילך.
כשל החינוך המקצועי והטיפול בו
החינוך המקצועי במלוא משמעותו, הוקם במסגרת בתי ספר מקצועיים, אליהם הופנו בשיא קיומם כמחצית מהתלמידים כחלק ממדיניות "ההסללה" או "ההכוון". יצויין כי חלק מבוגרי החינוך המקצועי דאז, מצאו את דרכם המקצועית במסגרת צה"ל, ובשוק האזרחי, ובהצלחה. אך יותר מכל זוהה החינוך המקצועי כמיועד לאלה שלא "התאימו" לחינוך עיוני על יסודי. בתוך המתווה הזה בו שלטה שיטת ההסללה, התהוו שני כשלים בעלי משמעות חברתית עמוקה. האחד, ההלימה שבין ריכוז בני עדות המזרח במערכת החינוך המקצועי, בשל הישגי התלמידים דאז. ואילו בני היישוב הוותיק, האשכנזי ברובו, המבוסס – בתיכונים העיוניים, הגימנסיות. כך נוצר הדימוי של החינוך המקצועי כמוצא למי שמעמדו יישאר נחות חברתית. מה שהחריף את התמונה, הוא קיומה של מערכת בתי ספר תעשייתיים נפרדת, שבאחריות משרד העבודה והרווחה, בתוקף חוק החניכות תשי"ג. אמנם חניכים אלה זכו לתהליך הכשרה מלא, לעבודה בשכר, ולתעודת סיום, אך המתווה הזה נחשב היה לנחות עוד יותר מבתי הספר המקצועיים של משרד החינוך.
שלמה סבירסקי מציין כי השיבוש החל עם תיוג בני המזרחיים, הפריפריארליים, כ"טעוני טיפוח" (מרכז אדווה, יולי 2018). לעוצמת התיוג הוסיף הסקר, בחינת המיון שהיתה נהוגה בין השנים 1955- 1972. מבחן זה קבע במידה רבה את ההכוונה של בוגרי כיתות ח' דאז – לבתי ספר עיוניים או מקצועיים. כך הועמק הפער בין תלמידי היישוב הוותיק האשכנזי ברובו, לבין בני עדות המזרח משכונות מוחלשות, יישובים מוחלשים ופריפריאליים. תיוג החינוך המקצועי שכיוון להתמקצעות והתפרנסות בכבוד – הוא הכשל הגדול של מדיניות ההפרדה שנבנתה. אתוס ערכי העבודה אותו הובילה תנועת העבודה, נמוג. כיוצא מן הכלל אפשר לציין את החינוך החקלאי בכפרי הנוער, אשר מתבססים מאז 1870 (הקמת מקווה ישראל) על בניית חיי קהילה כפרית לומדת ויוצרת. אל בתי הספר ההתיישבותיים עוד אתייחס בהמשך. ובכן, הכשל של החינוך המקצועי היה בכמה רבדים: בהכוונה ידועה מראש של בני עדות המזרח לחינוך מקצועי בעיקר; בקיומן של שתי מערכות חינוך מקצועיות (משרד החינוך, משרד העבודה והרווחה) ללא תיאום ביניהן; בהגדלת הפערים החברתיים, מעבר לסוגיית האפקטיביות של החינוך המקצועי .
כשל האינטגרציה
רפורמת האינטגרציה בחינוך, היא יוזמה של שר החינוך זלמן ארן, והיא הוחלה בשנים 1965- 1966 (תחילת יישום). רעיון האינטגרציה בכללותו דיבר על סגירת הפערים העמוקים שנוצרו במערכת החינוך, ובעיקר- להקים מנוף ליצירת חברה ישראלית אחת מאוחדת. ילדי שכונות שונות שיש קיטוב ביניהן – הופנו לבית ספר אחד גדול ומרחבי, החל מכתה ז'. הוקמו חטיבות הביניים. הרפורמה יצרה בתי ספר שש שנתיים (או מערכות שש שנתיות), לכאורה – תוך שילוב כלל ילדי העל יסודי מכל השכבות החברתיות בבית ספר אחד. בפועל, בית הספר השש שנתי הפך למקיף ((Comprhensive, חסר אינטימיות, עם מנגנון פנימי של הסללות בעיקר במעבר מהחטיבה לתיכון. יתר על כן, הקונצפט החינוכי של כיתות הטרוגניות בחטיבת הביניים דחוסות, לא היטיב עם החלשים, וגם לא עם החזקים, והוביל לבינוניות (מקור: פרסומי ארכיון המדינה, האינטגרציה). בבתי הספר המקיפים השש שנתיים, ברובם, לא הצליחו לייצר פדגוגיה איכותית, וסבלו- או סובלים, מבעיות משמעת ושחיקת מורים. הצלחת האינטגרציה לקרב בין בני נוער משכבות חלשות וחזקות – הייתה חלקית מאד, זאת על פי עדותם של ראשי המערכת עצמה (ארכיון המדינה, אינטגרציה). נוצר קונצנזוס בקרב אנשי החינוך בדבר כישלונה של הרפורמה (ועדת החינוך של הכנסת, 1987).
כשל האינטגרציה הוא רב מערכתי. מצד אחד נסגרו בזה אחר זה בתי ספר מקצועיים חשובים, כגון "אורט" רמת גן. מצד שני מגמות מקצועיות שהוקמו בבתי הספר המקיפים, מחזרו את הכשל של הדור הראשון: החלשים הופנו אליהן תחת מסלולי לימוד מנציחי דימוי ויוצרי דירוג כגון: מסמ"ם, מסמ"ר, מסמ"ת. מוסכים, מסגריות ומעבדות חשמל, החלו להיסגר. ההתנגדות לריבוד הפנימי בתוך בית הספר, כמו גם הרמה המקצועית הנמוכה בדרך כלל, הביאו לקריסת החינוך המקצועי בו הושקעו משאבים רבים. לצד אלה, יצויין חלקם של מספר מוסדות שהצליחו בעבודתם הן בהגשמת האינטגרציה, והן בנתיבים המקצועיים. לדוגמא: "אורט" כרמיאל, בית הספר האזורי "שער הנגב", בית הספר הטכני של חיל האוויר.
הכשל של חזון האינטגרציה גדל עוד יותר, לאור אי יכולת הממשלה לאחד את המערכת המקצועית של משרד החינוך עם זו של משרד העבודה והרווחה (או התמ"ת), וליצור הסמכה אחת מקובלת, ולפתוח את לימודי הבגרות בפני חניכי בתי הספר לחניכות. ניסיונות לאיחוד כזה נעשו וכשלו אפילו מאוחר יותר ב 2016. דו"ח דברת (2003- 2004) הצביע על הכשל הארגוני פדגוגי של המערכת השש שנתית, על השתייכות המורים מאותו בית ספר לארגונים ייצוגיים שונים בחטיבה ובתיכון (ארגון המורים העל יסודיים, הסתדרות המורים) – גורמים עקיפים לכשלון החינוך המקצועי.
הגישה לחינוך מקצועי בעולם
נסיגת החינוך המקצועי הערכי איננה אופיינית רק לישראל. מאידך, מדינות המערב הבינו כי חינוך מקצועי מכובד, מושקע ואפקטיבי דווקא תורם ליתר שוויון בין צעירי החברה, תורם לשילוב בני ובנות מהגרים, ומקטין את שיעורי האבטלה. המאפיין הבולט של מדינות המטפחות חינוך מקצועי הוא העמדתו ככיוון אפשרי מכובד או לפחות לגיטימי, מבלי שיגרום בושה או יפגע בסטטוס החברתי של הלומד.
על פי נתנוי ה OECD 2017 , בדנמרק המסלול המקצועי לסוגיו זהה בהיקפו לעיוני. הוא כולל ששה מסלולים טכניים, וגם ערוץ הכשרה לשיווק ומסחר. גרמניה היא המדינה המובילה בתחום החינוך המקצועי (Vocational Education ). מה שמאפיין את המערכת הגרמנית הוא שיתוף הפעולה בין הארגונים השונים, התעשייה והמדינה (נתן, 2008). זה כולל קריות חינוך מקצועי בנות אלפי תלמידים בהן בתי ספר מתמחים בתחומי העיצוב, ה CNC, הלוגיסטיקה, הבניין. מרכזים כאלה ממוקמים לעיתים על צמתי רכבות, ותלמידיהם מגיעים בהסעה ממומנת על ידי המחוז. %60 מתלמידי גרמניה הם משולבים בחינוך מקצועי, בכלל זה התמחויות (נתנזון, הגר צמרת, קרצ'ר, 2009).ביקורת על השיטה הגרמנית (וגם במדינות אחרות) מתמקדת בשני היבטים: א. אין זה מתפקידו של החינוך ל"ייצר" עובדים מקצועיים, אלא לחנך ולעצב את דמות האדם (אלבג, 2016). ב.הביקורת המרכזית היא נגד גיל המיון הצעיר וההכוונה למסלול שהוא בין 11 ו 13.
מערכת החינוך של פינלנד מציעה התמחות והתנסות ב 119 מקצועות, חלקם עדיין מתחומי עבודת כפיים הנצרכת בתחומי הבניין, התחזוקה והלוגיסטיקה, ועד לתחומים ממוחשבים וממוכנים. כבר שנים רבות : תלמידי פינלנד הם במקום הראשון , ולפעמים שני, בעולם במבחני ההשוואה "פיזה" הבינלאומיים. בגיל 16 הם בוחרים בין חינוך עיוני ומקצועי. אלה שבמרכזים המקצועיים לא מתביישים לומר שהם לומדים בבית ספר לדפוס, מינהל עסקים, מלונאות, או רתכות. בקולג' HELTECH שבהלסינקי, 3000 תלמידים. ראיתי שם 34 התמחויות מקצועיות – ממוסמכי מכירת מכוניות, דרך טכנאי מיזוג אויר, ועד לטכנאי עיצוב תעשייתי. זוהי אולי אחת הסיבות למיעוט הפועלים הזרים, לשביעות הרצון מהמערכת הפלורליסטית, לאחוז הגבוה של מסיימי הבגרות. הסדרה ארגונית חשובה בפינלנד היא הסינכרוניזציה בין המערכת המקצועית והעיונית אקדמית. תלמיד יכול לשלב לימודים מקצועיים ועיוניים, או לעבור מהאחד לשני ולצבור קרדיט (מקור: סיור מנהלי אגפי חינוך, 2009 ).
יחד עם זאת, מציין דו"ח ה OECD כי בממוצע המדינות החברות, בעלי תואר אקדמי מרוויחים ב % 19 יותר מבוגרי החינוך המקצועי (זייגר, 2015). תיאור מצב החינוך המקצועי בארצות המערב רחוק מלתאר הצלחה מלאה, בעיקר כשהוא יותר ויותר ממותג כמסלול לבני מהגרים. הבדל אחד ברור ומובהק בין ישראל ומדינות מפותחות אחרות: אחוז העוסקים בעבודה מקצועית מבין בוגרי החינוך המקצועי בישראל הוא הנמוך במדינות ה OECD.
המודל השלישי – חינוך מקצועי טכנולוגי משנות ה 90
את המידור בין החינוך המקצועי והעיוני בישראל, החליף מודל חדש: חינוך על יסודי דו נתיבי. הנתיב העיוני והנתיב המקצועי טכנולוגי. במקביל להפעלת הנתיבים חל שינוי משמעותי במבנה המקצועות להסמכה לבגרות. הנתיב הטכנולוגי הפך גם לטכנולוגי – מדעי. כלומר, שילוב בין חינוך טכנולוגי לחינוך עיוני.וכך נכללים כיום התחומים היוקרתיים התובעניים ביותר, בנתיב המושקע – כגון: ביוטכנולוגיה, מדעי המחשב, אסטרונומיה, רובוטיקה, מדעי המידע. שורת תחומים אלה מתאפיינת בתקצוב שעות לימוד וביחידות רבות, עד 15. הנתיב העיוני אף הוא הסתעף, הגדיל את הבחירה שלו. ניתן למצוא בוגרי תיכונים בעלי בגרות משולבת טכנולוגית עיונית. אך זוהי אשלייה לחשוב שהמודל החדש מטפח חינוך מקצועי, במובן האמיתי של המושג. לא חל שיפור מהותי בהתמחות ושילוב בוגרי החינוך המקצועי, המובהק. % 2 בלבד, מכלל התלמידים, נמצאים במערכות מקצועיות, בהכשרה למה שקרוי: מקצועות הצווארון הכחול (טברסקי, 2016). רובם המוחלט- במוסדות הכשרה מקצועית של משרד העבודה והרווחה (או משרד התמ"ת). המודל של שנות ה 90 , לא הביא לשינוי כלשהו בתחום הכשרת נערים ונערות לעבודה מקצועית המאפשרת פרנסה וקיום בכבוד. הוא בעצם הרחיב את החינוך האקדמי וגיוון אותו, תוך התאמת הלמידה הטכנולוגית מדעית למאה ה 21. קידום חינוך מקצועי אמיתי, מותאם לתקופה, כמעט ולא נעשה. מערכת ההכשרה המקצועית ממשיכה להיות נפרדת מחסות משרד החינוך, מה שמגדיל את הבידול שלה משאר מערכת החינוך. ניסיונות נועזים למיסוד חינוך המקצועי במעטפת איכותית נעשים.
לדוגמא: בתי הספר לתעשייה, שהקים סטף וורטהיימר בגליל, בתוך פארק התעשייה תפן, הראשון ברשת (2006). בתי ספר אלה מכשירים ומחנכים בני נוער למקצועות רבי ביקוש, שהשכר בצידם. לצה"ל ישנן מערכות הכשרה משלו, למגוון מקצועות המועילים אחר כך בשוק האזרחי. הביקורת שנשמעת כנגד המיזם בגליל מתמקדת בשני מישורים: א. בתי ספר תעשייתיים, גם המודרניים, מנציחים תיוג חברתי של התלמידים, בהיותם ברובם בני מעמד סוציואקונומי נמוך. ב. בתי הספר הללו אינם מכוונים בעיקרם לבגרות מלאה. באשר לתיוג החברתי, זוהי טענת סרק, מבית מדרשם של האוחזים בהתנגדות מאז כשלה המערכת המקצועית של שנות ה 70 וה 80. הללו מסרבים לעכל שמאז עברו 30 – 40 שנה. העולם השתנה, המערכת המקצועית השתנתה, ואפילו מבנה השכר והתגמולים השתנו. תופעת הגישה השמרנית ביחס למקצועות "הצווארון הכחול" מאפיינת לא רק את מערכת החינוך, אלא את החברה הישראלית כולה, השקועה בתוך עולם דימויים הלקוח מהמילייה של חברת היי טק.
על פי התאחדות התעשיינים (דה מארקר, 2019), השכר הממוצע בענפי התעשייה, התחבורה, אספקת גז וחשמל, מסחר, מכונאות רכב ועוד - הוא 14,518 ש"ח בחודש. % 87 ממפעלי התעשייה, דיווחו ב 2018 על מחסור בעובדים. בסדרה של מקצועות המאפשרים הכנסה גבוהה, המחסור הוא קריטי. התהפכו היוצרות - מאתוס החברה היצרנית, שהיה חלק בלתי נפרד מהציונות- לחברה שרואה בעמל כפיים תפקידו של "האחר". בדיון בממשלה על החינוך המקצועי נזרק המשפט "היית רוצה שהבן שלך יהיה נפח? ". בכך התגלמו במשפט אחד – הן היחס המעליב כלפי המתפרנסים בכבוד מעמלם, והן התפיסה המקובעת לגבי הדינמיקה המתרחשת בעולם התעסוקה. אחת התוצאות: נדידת מפעלים ישראליים לחו"ל.
חינוך מקצועי, הוא חינוך למקצועיות, יצרנות, והתפרנסות בכבוד. ל % 46 מצעירי ישראל, אין השכלה על תיכונית (ארלוזרוב, 2019). בהתאמה, אחוז זכאי הבגרות מכלל המחזור ב 2017 הוא % 52 (משרד החינוך,2018). כלומר, כמחצית מצעירי ישראל, ממילא לא נמצאים בתוך האקלים הלימודי הבסיסי, מה שנחשב כנורמה אקדמית ישראלית. התנגדות עיקשת לטיפוח החינוך המקצועי, תוך התקשטות בנימוקי שוויון הזדמנויות או ביטול התיוג החברתי – הם תירוץ טוב, כדי פשוט לא לעשות כלום. שינוי הכיוון, לקראת 2030, יכול לא רק לתת תקווה לכמעט מחצית מהצעירים, אלא גם לנער את הקיבעון סביב יעד הזכאות לבגרות (על בחינות הבגרות- ראה מאמר 3 בסדרה).
הגישה החדשה צריכה להיות מותאמת לשינויים הכבירים בתחום ההשכלה, ההתמקצעות, שיטות הלמידה. תומס פרידמן (2006) גיבש תפיסת "העולם השטוח", נטול היררכיות ומבנים מקובעים של פעם. לדעתו, תהליך הגלובליזציה, העולם הדיגיטלי ללא גבולות, וכניסת המחשב האישי למרכז חיינו – שינו ומשנים את העולם. לטוב ולרע. בעולם החדש, צומח אדם חדש, עם ובלי עזרת משרד החינוך. בעולם הזה, בית ספר של 90 תלמידים המכשיר בוגרי CNC ולימודי מחשב, כפוף לתמ"ת, בנפרד מבית ספר שש שנתי שיש בו מגמת מחשבים או מכונאות רכב הכפוף למשרד החינוך, ומכללה טכנולוגית שמכשירה למקצועות שונים – שאינם קשורים ומשולבים זה בזה - כל אלה הם נחלת העבר. במצב כזה חוזרים כל כשלי שנות ה 70, ה 80, ה 90 – אל פתחנו. וכך כמחצית מצעירי ישראל, נותרים מחוץ למעגל ההשכלה וההתמקצעות כאחד.
מה צריך לקרות בעשור השלישי של המאה ה 21? המושג חינוך מקצועי צריך להיעלם. אין חינוך מקצועי, יש הכשרה מקצועית. חינוך עוסק בעיצוב האדם, בערכים. חינוך פירושו מתן בחירה ואפשרות לכל תלמיד להתפתח על פי מאוויו, לא על פי תכתיבים. ההכשרה המקצועית לסוגיה ולגווניה צריכה להיות משולבת ומסונכרנת עם החינוך כולו. תלמיד יוכל להתמקצע בשרברבות, לסיים בגרות מלאה, ולהיות בעל אופציה שוויונית זמינה ללימודים אקדמיים – אם במסגרת מסלולים ייעודיים משולבים ואם בזכות מסלולי למידה מהבית, למידה מקוונת. המערכת תסדיר עבור כל תלמיד ותלמידה שיחפצו בכך - יום מקצועי בשבוע, להתמחות, ללמידה במרכזי תעשייה, להתנסות של ממש בעבודה. אופציית ההתמחות והעבודה המקצועית תהיה גם בחופשות הגדולות, בעיקר בחופשת הקיץ.
ההתמקצעות תורכב ממודולות של למידה והתנסות. שבוע הלמידה של כל תלמיד תיכון, ובמידה מסוימת גם חטיבת הביניים, יהיה מודולרי. הבסיס הארגוני יהיה משאת הנפש של היחיד. בעזרת וואצ'ר (שובר) המבטא מספר מוגדר של יחידות למידה, הכשרה, העשרה. למעט לימודי הליבה המחייבת, שאר השבוע יורכב אישית על ידי התלמיד. לוואוצ'ר יש ערך ערכי וכספי. התלמיד משוייך לבית ספר על אזורי (שש שנתי או תיכון). לרשותו יעמוד מערך ייעוץ שיסייע בבניית התכנית האישית. הוא יוכל ללמוד חשמלאות רכב במכללה או מרכז מתאימים, לאמץ יחידת לימוד עיצוב גרפי, להעשיר עצמו בשפה שלישית – במרכז שפות המתמחה בכך, לבחור את תחום הספורט האהוב עליו, לבחור את הנושא או הפרויקט השנתי. יתרונה של שיטת השוברים האישיים (הפועלת מזה שנים ברשתות בארצות הברית) הוא שככל שיגדל היצע ההתמחויות וההתנסויות, כן יגבר הביקוש גם להכשרה מקצועית.
הצלחת המודל החדש תלויה בהירתמות הקהילה כולה, והמערכות כולן לקליטה והנחייה של תלמידים. היא תלויה לא רק בבתי הספר, אלא גם במרכזי ההכשרה המקצועית, במתנ"סים, במוסדות אקדמיים, בצה"ל. היא תלויה בשינוי מוחלט של תפיסת התקצוב בחינוך. הכסף הגדול- התקציב לכל תלמיד, הולך ברובו עם התלמיד, בכל אשר יבחר. לימודי בסיס הליבה יהיו תחת אחריות בית הספר. מנהל בית הספר יהיה אוטונומי לארוג ביחד עם התלמיד את "החליפה המתאימה לו". רכישת מקצוע מצד תלמידי התיכון היא חלק מתהליך מבריא, אשר אינו כורך אותם בהכרח עם בתי ספר מתויגים. הבעייה שנוצרה היא בעיה חברתית סטיגמטית, ולא בעייה אמיתית של רכישת מקצועות מניבי פרנסה. המודל החדש פורץ חסמים ארגוניים, אך מעל הכל- דורש חשיבה חדשה לגבי אופי סדר היום של התלמיד בישראל. דרושה חקיקה שתסדיר את הנושא, כפי היתה נחוצה חקיקה לגבי השילוב בחינוך המיוחד.
המודל האירופי המפריד בין בתי ספר עיוניים למקצועיים ( Vocational), אינו מתאים לישראל. רבים עלו לרגל ללמוד אותו (כולל כותב מאמר זה), בתחושה סמויה ששם יודעים להתמודד. שורש המכשול בטיפול בהכשרה המקצועית, הוא במיצוב החברתי של בני הנוער, וגם של הוריהם. האתוס הקולקטיבי, הלאומי מצוי במערכות המייצגות אותו. אלה שנותנות את תחושת השייכות לכלל החברתי. ולכן, הבנייה מחדש של שיטת החינוך בישראל תפרוץ גם את מחסום כישלון ההכשרה המקצועית.
ביבליוגרפיה
אלבג, חנה (2016), חינוך מקצועי הוא לא חינוך, דבר ראשון
גרנות, אבינועם (2009), דו"ח סיור מנהלי אגפי חינוך במערכת החינוך של פינלנד
דו"ח דברת לתכנית הלאומית במערכת החינוך, 2004
התמונה החינוכית (2016), משרד החינוך
התמונה החינוכית (2018), משרד החינוך
וועדת החינוך של הכנסת, (1987)
זכאות לבגרות (2016), חינוך מקצועי טכנולוגי מול עיוני, לפי מצב חברתי כלכלי, מרכז המחקר של הכנסת
טברסקי דוד, (2016), בשבחי הצווארון הכחול, דבר ראשון
נתן, גלעד, (2008), החינוך המקצועי והטכנולוגי, מרכז המחקר והמידע של הכנסת
נתנזון.ר, צמרת- קרצ'ר.הגר, להב,א. (2010), דרכים להכשרת מודל להכשרה מקצועית בישראל
סבירסקי, שלמה (2018), מרכז אדווה
פרידמן , תומס (2006), העולם הוא שטוח – העולם הגלובלי (תרגום: אינגה מיכאלי), הוצאת אריה ניר
יועץ אסטרטגי, עורך תחקירים אקדמיים
